שמחה וספונטניות במשפחה

בעולם תחרותי, שופע וגדוש, אנחנו נמצאים בריבוי משימות על בסיס יומיומי. תחומי החיים השונים שאנחנו מתחזקים, שורפים לנו את היום. מהבוקר, אנחנו משימתיים, מפעולה לפעולה לפעולה, לסמן עוד וי ועוד אחד. מדי פעם הזדמן לי לפגוש אנשים שלוקחים דברים יותר ב״איזי״. לא בקיצוניות. לא ממקום ״רוחני״, אנשים עם חיים עמוסים, אבל כאלה שקצת פחות מנסים לסמן וי, ויותר מצליחים לתת מקום של רוגע לחלק מהיום שלהם.
בהכללה גסה, ומבלי שערכתי מחקר אקדמי על הנושא, נראה לי שנשים יותר משימתיות ביום יום. אנחנו מרגישות שאנחנו צריכות להספיק הכל ולעשות הכל ממש טוב.. אז החל מהבוקר, להעיר, לארגן, להכין אוכל, להתארגן בעצמנו, להסיע וכו.. בעבודה להספיק המון במעט שעות, אחהצ חוגים, שיעורי בית, ארוחות ערב ו… וואו. ואז מגיע הערב, הילדים נרדמו ולקראת הלילה רגשות האשמה מתחילים להציף אותנו, על זמן איכות שלא היה, להקשיב יותר (ננסה מחר מבטיחות..), תגובות רגועות יותר (חובה מחר), תשומת לב לבן הזוג, וזה מבלי להזכיר את המשימות בעבודה שלא הספקנו, האוכל הבריא שלא אכלנו והספורט !?!…
ולמה דיברתי על נשים, לא חלילה בגלל שחיי הגברים עמוסים פחות, או תובעניים פחות, ממש לא, אבל אצלהם משהו בתחום שבתוך הבית ובהורות, שואף קצת פחות למושלמות. וזה אני אומרת ממקום טוב, ממש טוב. אבות לא חונכו שהם צריכים להיות אבות מושלמים, אמהות כן. ״אמא טובה דיה״, נו טוב, אבל גם זה לא קל. ימים רבים אנחנו מרגישות הרבה פחות מטובה דיה. מניסיון אישי ומהרבה שיחות עם נשים עולה תמונה לפיה גברים, למשל בבוקר, רגועים הרבה יותר עם הילדים ובכלל, והילדים מגיעים בזמן לביה״ס, ועם הארוחת עשר בתיק! לרוב אפילו לביה״ס הנכון… סתם..
החשש הוא שבמקרים מסוימים, התרבות המשימתית הזו משתלטת על השמחה והספונטניות בחיים בכלל ובהורות בפרט.
לפני כשנה הגיעה אליי אמא לאימון הורים, ואחד הדברים שהיא רצתה להשיג באימון היה החזרת השמחה והספונטיות לחייה כאמא. היא סיפרה כי היא מרגישה אחריות כבדה ללמד ולחנך את בנה בשעות שהם יחד, ובשילוב עם יתר משימות הבית, היא כבר לא נהנית מהזמן איתו בכלל. לאחר שיצרנו חזון עתידי, בו היא תיארה בפירוט איך היא תהיה כאמא, מה הם יעשו יחד ואיך תהיה האוירה בבית, גזרנו מטרות, ריאליות, מעשיות שאפשריות ליישום ביומיום שלהם. אמא זו, עשתה עבודה קשה להכנסת ערך ההנאה לחיים, הנאה ללא מטרה, לשם הנאה בלבד.
כאשר היא הבינה את המחירים אותם משלם בנה ואת המחיר שכבר בא לידי ביטוי בקשר בניהם, שכבר התחיל להיות רווי מאבקי כוח ושליטה היא החליטה לנעוץ זמן מוגדר ותחום להנאה ללא מטרה. זמן בו ישתוללו, ישחקו ויבלו בספונטניות.
מה שקל לאחד, מאוד קשה לאחר, ולה היה קשה מאוד עם זמן ספונטני, אפילו מפחיד. מה היא תעשה עם הילד, על מה ידברו ואיך יעבור הזמן..
הדרך שמצאנו הייתה מתוך ההבנה כי גם הספונטניות, שקשה לה, יכולה לקרות, אם היא תבחר בה כפעילות מוגדרת, בזמן תחום, ובמסגרת הזמן שנקבע, תשחרר ותהנה עם בנה. הבחירה בזמן לצורכי הנאה, מתוך מוטיבציה של רווחים לה ולילד, שיחררה אותה מכובד האחריות ״ללמד ולחנך״ שהיה על כתפיה. בנוסף, היא הבינה כי בכוחו של הילד לבחור גם כן, כי מה שאנחנו נותנים לילדינו מעובד אצלם באופן סובייקטיבי ומכוח עובדה זו, אין לה שליטה איך הילד יפרש את החוויות שלו בקרוב ובעתיד הרחוק יותר. אולי הוא יבחר בעתיד לעשות ההיפך ולא ללמוד בכלל כי זו מטלה והכרח מבחינתו. כמו כן, האמא הזו הבינה כי יש למידה בזמן הנאה לשם הנאה והיא בעלת חשיבות לא פחותה, ובנה מקבל הרבה מאוד וירוויח דברים מקדמים ומצמיחים מעצם הבילוי והחוויה.
מחקרים כיום כבר מצביעים על כך שלא רק הכמות של הזמן עם הילדים קובעת, אלא האיכות. ופה מאוד קשה לנו ליישם. להחליט על זמן שאנחנו ממש איתם, נותנים לדבר הזה לקרות, מבלי לחשוב על המייל שמחכה לתשובה, או על הכביסה שממש מחכה בהתרגשות לחזור לארון. פשוט להיות. הטיפ כדי להתחיל להתאמן בזה, זה לקבע זמן ביומן. להחליט מראש. בתיאום עם הילדים, על הזמן שנוח לכולם, וגם לחשוב מראש ולהחליט יחד מה עושים בו. למתקדמים אפשר לזרום בזמן אמת. המטרה היא ההנאה, האמצעי הוא התכנון. והתוצאה: רווח נקי במערכת היחסים שלנו עם הילדים.

סגירת תפריט